שלום יסוד: מגדלור מ-Thích Nhất Hạnh על כבישי וייטנאם
אני מטייל עכשיו בווייטנאם - הארץ שנתנה לעולם את ת'יץ' נאט האן, המכונה באהבה ת'אי, "מורה". ואני ממשיך לשים לב למשהו: וייטנאם לא מבקשת ממני להיות רגועה. וייטנאם מבקשת ממני להיות בחיים. קורקינטים זורמים כמו להקות דגים. מדרכות הופכות למטבחים, שיחות, מסחר וטוב לב. עשן קטורת עולה בתפילות דקות ממקדשים החבויים לצד השגרה. ובאמצע כל התנועה הזו, תורתו של ת'אי חוזרת כמו אור יציב: שלום הוא לא משהו שאני מגיע אליו מאוחר יותר. שלום הוא מה שאני מתרגל עכשיו. ת'אי כתב ולימד במשך חיים שלמים - יותר ממאה ספרים, אינספור הרצאות, אינספור כוסות תה המוגשות בדממה ובנוכחות. וכשאני אוסף את המהות של הכל - כשאני מצמצם את זה למה שאני יכול לשאת בתרמיל ובנשימה - מה שאני מוצא אינו פילוסופיה מסובכת. אני מוצא דרך להיות אנושי שלא נוטשת אף אחד - לא את עצמי, לא את הזר, לא את כדור הארץ. זהו לב ליבה של גישת השלום הבסיסית שלי: לא שלום כמצב רוח, אלא שלום כ...
